<h1>קנין פ"א מ"א</h1>
<h2>דף נז.</h2>
שאלת המוכר לחבירו אחד מקרקעותיו סתם דקיימא לן [מנחות ק"ח ע"ב] שיתן לו אי זה שירצה, היכי קונה דהא קימא לן [ביצה ל"ח ע"א] אין ברירה, ומאי שנא מההיא דצנועין דבפרק המרובה [ב"ק ס"ט ע"א] דאמרינן כל המתלקט יהא הפקר ומוקי לה התם כמאן דאית ליה ברירה, הא למאן דלית ליה ברירה לא הוי הפקר. תשובה יכול הייתי לשנות לך דההיא דבית בבתי ושור בשורי רבי מאיר היא דאית ליה ברירה [סוכה כ"ג ע"ב], ואפשר דקיימא לן כוותיה וכן פסק רבינו יצחק [תמורה ל' ע"א] מההיא דתשעה טלאים וכלב אחד [בכורות נ"ז ע"א], ובהא מוקי לה רבינו יצחק למתניתין דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה [נדרים מ"ה ע"ב] דבחצר שאין בה דין חלוקה הלכה כרבי אליעזר ומשום ברירה [ב"ק נ"א ע"ב], ובריש פרק כל הגט [גיטין כ"ו ע"א] אסיקנא דרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון דהלוקח יין מבין הכותים אית להו ברירה בין בתולה בדעת עצמו ובין בתולה בדעת אחרים, ואיני רואה שאצטרך להאריך עמך בזה לפי שמובטח אני בך שעמדת על כל דברים אלו. ומכל מקום כך דעתי נוטה דאין ברירה וכדברי שאר גדולי החכמים שפסקו כן בשל תורה, ומההיא דשלהי מסכת ביצה [ל"ח ע"א] וכדפסקו הלכה כרבי הושעיא דבדרבנן יש ברירה, דמשמע הא בדאוריתא אין ברירה.
אבל מה שהשוותה את הדברים בדיני הברירה והקשית מזה לזה אינו נראה כן, דאין דין יש ברירה ואין ברירה אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה או חל מעיקרא, שאלו לא נאמר הוברר הדבר אין לו קיום לפי שאנו צריכין לקדימתו לקיומו של דבר, כההיא דהלוקח יין מבין הכותיים [סוכה כ"ג ע"ב] שהוא מפריש לאחר ששתה ואי אין ברירה נמצא זה שותה טבלים למפרע, וכן בהרי זה גיטיך מעכשו אם מתי [גיטין ע"ב ע"א] שאם אין ברירה הוה ליה גט לאחר מיתה שהרי אינו גט אלא לאחר שימות, וכן באומר הבעל כתוב גט לאיזו שארצה אגרש בו [שם כ"ד ע"ב] שאנו צריכין לעיקרו דהיינו שעת כתיבה דבעינן כתיבה לשמה, וכן באחין שחלקו [ביצה ל"ז ע"ב] שאנו צריכין לברירה למאן דאמר יורשין הוו כי היכי דנימא נדיירו בה כדדיירי בה אבהתין [ב"ב ז' ע"א] ויש להן דרך זה על זה ושאר הדברים כסולמות וחלונות ואמת המים כאלו הורישו האב בשעת מיתה, וכן אם בא חכם למזרח [ערובין ל"ז ע"ב] שאנו צריכין שיחול העירוב מתחלה, וכן ההיא דרבי דוסא דכל שילקטו עניים היום יהא הפקר [ב"ק ס"ט ע"א], דאם אין ברירה ולא קדם ההפקר משעת אמירה נמצאו אוכלין גזל, וכן בצנועין שאומרים כל המתלקט יהא מחולל על מעות אלו שאלו לא חל החלול מתחלה נמצאו אוכלין באיסור, וכן כלן. אבל במוכר או נותן למה אנו צריכין לברירה, כל שנותן לו אחד משדותיו מחמת מכר או מחמת מתנה הרי זה קנוי לו ואפילו לא נתן עד עכשו הרי זה קיים ואין צריך לקיום המכר והמתנה לדמעיקרא, שאם אתה אומר כן בטלת משנת [ב"ב ק"ז ע"ב] האומר חצי שדה אני מוכר משמנין ביניהם, וכן בטלת האומר הרי עלי עולה שהוא חייב באחריותה, ואין לך נדר אלא נדבה באומר הרי זו
